מה היה החלום שלך בתור ילדה? רצית להיות שחקנית?
האמת שבתור ילדה חלמתי להיות פסיכולוגית או שחקנית. אלה שני התחומים האהובים עליי מאז שאני בכיתה ו' בערך, שזה הגיל שבו אתה מתחיל לחשוב ברצינות על מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. חלמתי על השילוב ביניהם. עם הזמן נחשפתי קצת יותר לשני התחומים והחלטתי שפסיכולוגיה זה תחום שמושך אותי יותר, אבל נשארתי פתוחה מחשבתית לדברים שהחיים יביאו איתם. הגעתי לתיכון, בחרתי להרחיב פסיכולוגיה- סוציולוגיה ותיאטרון. לאט לאט הבנתי כמה תיאטרון זה דבר ממכר וסוחף וכמה קשה להפסיק לעסוק בו מהרגע שבו אתה מתחיל. עם זאת, תמיד שאלתי את עצמי- מה הסיכוי? הרי יש כל כך הרבה אנשים שרוצים במקצוע הזה, למה שזה יקרה דווקא לי? אז החלטתי לנתב את עצמי לכיוון של פסיכולוגיה, שגם בו יש המון תחרות, אבל בראש שלי הוא היה נראה לי יותר בר השגה. הגעתי לצבא, ועדיין הייתי בדילמה רצינית. הרגשתי קצת פיצול אישיות, כי נורא רציתי את שני התחומים, אז חשבתי על האופציה ללמוד פסיכודרמה, שזה בעצם השילוב של שני התחומים שאני הכי אוהבת. תכננתי להתשחרר, לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד את התחום שבחרתי. בערך חצי שנה אחרי שהתגייסתי הבנתי שאם אני לא אנסה את התחום של המשחק, אני פשוט אחיה כל הזמן בספק של "מה היה קורה אם..".החלטתי ליצור קשר עם רינת איתן, שהיא הסוכנת שלי גם היום. קבענו פגישה ומאז הכל היסטוריה.
איך הצלחת לשלב את זה עם הצבא?
הייתי מכי"ת, והייתי מאוד "צהובה" ומחוברת לתפקיד שלי. לא רציתי לעזוב את החיילים שלי לשניה. בשלב מסוים נבחנתי לתפקיד בסדרה אותה ליהקה המלהקת אסתר קלינג. הסדרה לא עלתה בסופו של דבר, אבל לא ידעתי את זה, וחשבתי שאם לא חזרו אליי, התשובה פשוט שלילית. באותו שלב בחיים לא היה לי מושג מה הוא באמת תפקיד המלהקת, מה זה טייק ואיך מתנהל אודישן, פשוט לא ידעתי כלום. קיבלתי טקסט למייל, אמרתי סבבה, לומדים בע"פ ומה שיהיה יהיה. אחרי האודישן הזה, נשלחתי לאודישנים נוספים ונאלצתי לסרב להגיע בגלל סיבות שקשורות לצבא, אז הוחלט ״להקפיא״ אותי עד שאשתחרר מהצבא ולאחר מכן אחזור לעניינים. שנה וחצי אחרי, חודש לפני השחרור, קיבלתי טלפון אישי מאודי, שהוא העוזר של אסתר קלינג. הוא אמר לי "שלום, הגעתי לאור?", ועניתי לו "כן, משהו דחוף?". הייתי בשבוע שטח, בין מטווח למטווח, מאופסת רק על החיילים ולא היה לי מושג מה קורה בעולם מעבר לזה. הוא המשיך "כן, האמת שזה דחוף, מדבר אודי, העוזר של אסתר קלינג, אנחנו רוצים להזמין אותך לאודישן" לא הבנתי מה קורה, ולמען האמת גם לא שמעתי יותר מידי, אז סיימתי את השיחה ב"זה נשמע מעולה! אבל אני כרגע תקועה בשטח במקום ללא קליטה עם החיילים, אם תוכלו לדבר עם הסוכנות שאני מיוצגת בה אז תודה רבה" מפה לשם קיבלתי זימון מסודר במייל, חשבתי לעצמי שאני רגע לפני השחרור, ואין סיבה לא לנסות. הסתבר שאסתר קלינג זכרה אותי מהאודישן הקודם, ורצתה שאני אעשה בדיוק אותו הדבר עם הדמות של ליבי. זה סיפור ממש מגניב. זה הרגיש כאילו יד אלוהים נגעה בי ואמרה "שומעת? זה העולם שאת צריכה להיות בו."כל ההתלבטות שהייתה לי בין שני התחומים נגמרה כאן והבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים.
איך הגבת לאודישן הראשון שעשית?
הייתי בעיקר המומה. לא ידעתי שום דבר, כמו שציינתי, לא היה לי מושג איך אודישן מתנהל ומה צריך לעשות. מצד אחד, נורא רציתי לנסות. זה מרגש לקבל הזדמנות כזו, זה מרגיש ממש כמו מרחק נגיעה מהדבר שאתה הכי אוהב לעשות, אבל מצד שני, הרגשתי לא מוכנה ופחדתי לעשות מעצמי צחוק.
איך הגבת כשאמרו לך שהתקבלת ל"כדברא"?
זה גם סיפור מצחיק. יום לפני שהשתחררתי, בשיא החום של אוגוסט, אני מזדכה על הציוד שלי באפסנאות, ומקבלת פתאום טלפון מרותי, העוזרת של רינת, הסוכנת שלי. ניסיתי לדחות את השיחה לזמן מאוחר יותר כדי שאהיה פנויה לשיחה כמו שצריך, עד שרותי הפסיקה אותי ואמרה "אור, את ממש רוצה לשמוע את מה שאני הולכת להגיד לך. ברוכה הבאה לכדברא, את ליבי!". יצאה ממני צווחה, כל הציוד שהיה לי בידיים נפל על הרצפה, התרגשתי ברמות מטורפות. כל החיים השאלה הזאת של "מה הסיכוי" מהדהדת לי בראש. הסיפור שקרה לי מרגיש ממש בלתי אפשרי, וסיכוי שסיפור כזה יקרה הוא באמת קלוש. כל החיים ניסיתי לקחת את המחמאות שנותנים לי בערבון מוגבל, גם במגמת תיאטרון וגם במקומות אחרים, והסיפור הזה גרם לי להאמין בעצמי יותר ולחשוב שאולי באמת מגיע לי להיות חלק מהתחום הזה.
הצילומים קורים די מהר מהרגע שבו מודיעים לך שהתקבלת, איך הספקת להתכונן?
הכל קרה ממש מהר. שעתיים אחרי שהודיעו לי שהתקבלתי רותי התקשרה אליי שוב ואמרה שלמחרת יש ישיבת צוות של השחקנים עם עודד רז הבמאי ומיכל קופר קרן התסריטאית ונורא חשוב שאהיה חלק. הישיבה הייתה ב10 בבוקר, וב11 הייתה אמורה להיות לי פריסת שחרור שזה משהו שכולם נורא מחכים לו, כי זה הרגע של כולם להפרד ממך כמו שצריך. ובלי קשר, הייתי צריכה גם להספיק להשתחרר על הנייר, לגזור חוגר ולעשות טופס טיולים יוצא. הגעתי לפריסת שחרור באיחור, אבל אחרי בוקר מיוחד, כל היום הזה הרגיש לי מיוחד. המשפט ״לכל סיום יש התחלה חדשה״ בא לידי ביטוי יותר מהר ממה שדמיינתי.
"כל החיים השאלה הזאת של "מה הסיכוי" מהדהדת לי בראש. הסיפור שקרה לי מרגיש ממש בלתי אפשרי, וסיכוי שסיפור כזה יקרה הוא באמת קלוש. כל החיים ניסיתי לקחת את המחמאות שנותנים לי בערבון מוגבל, גם במגמת תיאטרון וגם במקומות אחרים, והסיפור הזה גרם לי להאמין בעצמי יותר ולחשוב שאולי באמת מגיע לי להיות חלק מהתחום הזה. "
איך היה היום הראשון על הסט?
אני לא אשכח את היום הזה בחיים. היום הראשון שלי בצילומים התחיל בסצנה שעשינו במטעים. היה חום אימים. נחתתי על הסט וכל ההתנהלות הייתה לי חדשה. לא הבנתי מתי בדיוק אני אמורה להתחיל לשחק, היה לי מוזר שפתאום יש בחורה שמציעה לי לשתות ומלבישה שמגיעה עד אליי כדי לסדר לי את הצווארון. התחושה על הסט כיפית בטירוף, זה אדרנלין שלא נגמר. גם אחרי שאתה חוזר הביתה, האדרנלין עדיין בגוף ואתה לא מרגיש עייף, אתה יכול להמשיך ללמוד טקסטים ליום למחרת, ואח"כ לקום ב4 לפנות בוקר ולהרגיש עם זה בסדר גמור. היום הראשון היה די זר עבורי, אבל מסצנה לסצנה יותר נפתחתי ומיום צילום ליום צילום כבר הרגשתי את השיפור. בסט שלנו ספציפית גם הייתה תחושת משפחתיות מאוד גדולה שעזרה לי להתרגל מהר ולהרגיש נוח. היום אני יודעת שכשאני מגיעה לסט צילום חדש אני מרגישה נוח יותר, כי אני מכירה את התהליך מקרוב.
איך את מתכוננת לימי צילום?
האמת שדי לבד, יש מורים פרטיים שאני עובדת איתם לפעמים אבל בעקרון רוב הזמן אני יושבת עם עצמי, בחדר, מנתחת את הטקסט, מסתכלת במראה, עושה את זה לעצמי ומחליטה מה נראה טוב יותר ומה פחות. הביקורת העצמית שלי משחקת לטובתי בנושא הזה.
ליבי מזכירה אותך?
בעקרון אני חושבת שכמו בכל דמות, יש קווים משותפים. בכל דמות אנחנו שואפים למצוא את עצמנו כדי להתחבר אליה ולהציג אותה על הצד הטוב ביותר. ליבי הרבה יותר מוקצנת וילדותית. אני אוהבת את הדמות הזו בטירוף. אני כל הזמן אומרת שהלוואי והייתה לי אחות קטנה בדיוק כמוה. הייתי אוכלת אותה בנשיקות.
"תכננתי להתשחרר, לעשות פסיכומטרי ולהתחיל ללמוד את התחום שבחרתי. בערך חצי שנה אחרי שהתגייסתי הבנתי שאם אני לא אנסה את התחום של המשחק, אני פשוט אחיה כל הזמן בספק של "מה היה קורה אם.."."
איך ניצלת את התקופה שהייתה בין העונה הראשונה לעונה השניה?
עשיתי קורס צ'בק אצל שחר רוזן שהוא מורה מדהים. אומרים שמשחק זה כמו שריר, ואני מאוד מאמינה בזה ומרגישה את זה. אני חושבת שלשמר את המשחק זה חשוב. אח"כ כשחזרתי לעונה השניה קיבלתי מחמאות על השיפור. זה גם קשור לביטחון שחזרתי איתו לסט כי כבר עשיתי עונה אחת ואני יודעת איך דברים מתנהלים, והרגשתי נוח יותר ליד האנשים מסביבי. בעיניי, ההפוגה בין העונות תרמה המון לכולנו.
היום את מרגישה בנוח מול המצלמה?
כן, עכשיו כן. בהתחלה זה היה לי זר ולא ידעתי איך מתנהלים מולה, אבל עם הזמן אתה נפתח ורק מחפש את זה. נורא כיף לי מול המצלמה, זה ממלא בצורה בלתי רגילה.
את מרגישה שזה תרם לך גם לבטחון העצמי?
בטחון עצמי זה משהו שנבנה לאט לאט עם השנים, דווקא בגילאים הנמוכים יותר. יש משהו במשחק שמאוד פותח אותך ומוסיף להמון תחומים בחיים. אני למשל עוד לא יכולה להגיד לך שאני שחקנית. נכון, את הכישרון הבסיסי כנראה מצאו בי, אחרת לא הייתי מתקדמת ככה, אבל אני מרגישה שיש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד כדי להגדיר את עצמי תחת הטייטל הזה. לפני כחודש, מור סרוסי ואני התארחנו בתכנית בוקר של מיכל צפיר והיה כתוב למטה אור גרוס- שחקנית. כשצפיתי בתכנית המוקלטת שאמא שלי שמרה לי בבית לא עכלתי שככה זה מצטייר, כי מבחינתי זה לוקח זמן ואני עדיין לא במקום שמאפשר לי להגיד שאני שחקנית. יש לי הרבה מה לעבור, אבל זה משהו שאני ללא ספק אשמח לעשות כל החיים שלי.
כשהסדרה עלתה, חווית גל מטורף של הערצה במציאות וברשתות החברתיות. איך התמודדת עם זה?
בהתחלה, לא הבנתי. זה מוזר להתעורר בוקר אחד למציאות שונה. זה אפילו התחיל קצת לפני הסדרה, כי התחילו פרסומים באינסטגרם והילדים כבר הכירו וידעו שהסדרה תעלה. כבר אז, ילדים זיהו אותי ברחוב והתרגשו לקראת הסדרה. עם הזמן הסדרה עלתה, והתחילו לגשת אליי גם המון הורים. אותי זה מרגש כשאומרים לי שהדמות שלי קורעת אותם מצחוק. אני חושבת שאין דבר יותר מספק מזה. אם כבר דיברנו על דברים שמעלים את הביטחון, זה לגמרי זה. לקבל פידבקים ברחוב זה כיף ומחמם את הלב. בהתחלה זה היה קצת מוזר, הייתי הולכת ברחוב ותוהה בחשש אם מזהים אותי או לא וזה הרגיש קצת לא טבעי, אבל עם הזמן לומדים להכיל את זה. היום אני אוהבת את זה וזה מרגיש לי ממש טבעי ונוח. זה חלק מהמקצוע ואני מחבקת את זה.
ואם כבר אהבה של ילדים, לא מזמן היה לי יום הולדת, ומילאו אותך בברכות בכל מקום אפשרי. איך זה הרגיש?
זה היה מרגש! הילדים האלה מתוקים בטירוף. חלקם גם שולחים הודעות לחברות שלי באינסטגרם ומבקשים להעביר ברכות עבורי וזה מקסים. זה מדהים להרגיש שאתה נוגע לאנשים כל כך עמוק בלב והם מקדישים זמן לשבת, לערוך ולהכין לך דברים. גם בהשקות, לדוגמא, הם נוסעים מרחקים רק כדי להעביר מכתב ולתת מהאהבה שלהם, אני מעריכה את זה מאוד.
לא מזמן החלטת לתרום את השיער הארוך שהיה לך לחולות סרטן, ופרסמת את זה גם ברשתות החברתיות. למה החלטת לעשות את זה?
האמת, שמאז שאני זוכרת את עצמי, השיער שלי היה נורא ארוך. הארכתי אותו כל כך הרבה זמן, וגם ב"כדברא" נשארתי עם השיער הארוך בשביל ליבי. הארכתי במשך 3 שנים רק בשביל המטרה הזאת. כשהייתי ביסודי, הייתה לי חברה טובה שנפטרה מסרטן. הייתי בכיתה ג', ולא באמת הבנתי מה קורה. התעוררתי בבוקר, הגעתי לכיתה ופשוט אמרו לנו שתמר לא תגיע יותר. בכלל. ולא תפסתי את זה, לא הבנתי מה זה אומר שיש מחלה שגורמת להרס הזה. עם השנים, פיתחתי רגישות לתחום הזה ואני חושבת שאין דבר יותר קסום ממישהו שנותן משהו שהיה שלו למישהו אחר שזקוק לזה. זה בסדר, זה שיער וזה צומח. שלושה ימים אחרי זה, ילדה מקסימה בשם צליל שלחה לי בפרטי תמונה שלה עם שתי צמות שתרמה ואמרה שזה בזכותי. זה מרגש וכיף נורא שיש לך השפעה כזאת חיובית.
"עם השנים, פיתחתי רגישות לתחום הזה ואני חושבת שאין דבר יותר קסום ממישהו שנותן משהו שהיה שלו למישהו אחר שזקוק לזה. זה בסדר, זה שיער וזה צומח. שלושה ימים אחרי זה, ילדה מקסימה בשם צליל שלחה לי בפרטי תמונה שלה עם שתי צמות שתרמה ואמרה שזה בזכותי. זה מרגש וכיף נורא שיש לך השפעה כזאת חיובית."
ההבנה הזאת גורמת לך לחשוב יותר לפני שאת מפרסמת דברים ברשתות החברתיות?
אני חושבת לפני כל דבר שאני מעלה. אני לא אעלה משהו פרובוקטיבי או משהו שלא מרגיש לי מתאים. עם זאת, אני לא מנסה להיות מישהי שאני לא. אני תמיד משתדלת להיות עצמי, אני לא רוצה לייצג דמות מסוימת. ברור שיש לי גם שיקולים לפני כל דבר שעולה, אבל דמות אני בסדרות, ובאינסטגרם אני לגמרי אני.
את שואפת להגיע גם לתפקידים שהם לא בתחום סדרות הנוער?
בטח, אני רוצה להגיע לדברים הכי גדולים. אני רוצה לעשות בעתיד תיאטרון וסרטים. אבל לאט לאט, נכנסתי "בבום" לעולם הזה ואני רוצה לקחת הכל באיזי ולעבוד על זה בקצב שלי תוך כדי שמירה על השריר בפעולה.
את מרגישה שהשתנית בעקבות הסדרה? אור לפני כדברא ואור של עכשיו שונות?
לא. נשארתי לגמרי אני. אין ספק שחיי החברה שלי התרחבו, עברתי מהצפון למרכז ואולי אני קצת יותר קצרה בזמנים כי אני עמוסה יותר, אבל חוץ מזה לא השתנה כלום. המשפחה וחברות הילדות שלי נשארו מעל הכל.
יש לך טיפ לתת לשחקנים שקוראים את הריאיון?
אף פעם לא לוותר. אם מישהו רוצה לעסוק בתחום מסוים באומנות, כל תחום, לא בהכרח משחק, אסור לוותר. זה מקצוע שונה מכל המקצועות האחרים. אתה לא הולך לעשות תואר ומתחיל לעבוד בו. אם לא מיישמים אותו בשלב מסוים נשארים עם הספק כל החיים. אומנות זה חשוב בחיים שלנו. אסור לנו לוותר על זה. כל מי שיש לו נקודה קטנה שבוערת בו וקשורה באומנות, שיילך איתה. אפשר לעשות גם דברים במקביל, זה לא חוסם אותך. אני ארצה ללמוד במקביל גם פסיכולוגיה. כרגע זה בעדיפות שניה אבל זה יגיע.
"אם מישהו רוצה לעסוק בתחום מסוים באומנות, כל תחום, לא בהכרח משחק, אסור לוותר. זה מקצוע שונה מכל המקצועות האחרים. אתה לא הולך לעשות תואר ומתחיל לעבוד בו. אם לא מיישמים אותו בשלב מסוים נשארים עם הספק כל החיים. אומנות זה חשוב בחיים שלנו. אסור לנו לוותר על זה. "
מה החלום הכי גדול שלך כרגע?
החלום הכי גדול שלי תמיד בלי קשר לפן המקצועי, זה משפחה וילדים, אבל אני בת 22 ויש לי זמן. יש לי הרבה חלומות, אני מאוד שאפתנית, אבל כל דבר בעיתו.