גיורא חמיצר

הכתיבה אף פעם לא באה בקלות לגיורא חמיצר, אבל זה לא הפריע לו להביא למסכים שלנו את סדרות הנוער הכובשות ביותר שנראו על המסך וביניהן "השמיניה", "האי" שחגגה לאחרונה עשור משידורה הראשון, "שכונה" ו"החממה". אחרי הפסקה ארוכה מכתיבת סדרות חדשות שכללה התעסקות רבה ומרגשת בגרסא האמריקאית לסדרתו "החממה" שנמכרה לנטפליקס, הוא חוזר לכתיבה מחדש, מרגיש שהוא חייב לנסות דברים חדשים שעוד לא עשה קודם לכן ומקווה שההפוגה מהכתיבה רק תרמה לפרויקט הבא שלו. בין לבין הוא מספיק להפגש לראיון בו יספר על עצמו "החלום הכי גדול שלי היה להיות מוסיקאי", על דרכו המקצועית והמיוחדת "התחלתי לעבוד בערוץ הילדים בעבודה שלא ידעתי עליה כלום" , על אודישנים, ועל כל מה שחשוב לו ששחקנים צעירים ידעו וישמעו. טיפ קטן: כדאי שתתחילו להתעניין יותר, כי מבחינתו- שחקן הוא קודם כל בן אדם סקרן ומעניין.

אם נחזור לילדות, מה היה המקצוע החלומי בעינייך? 

בתור ילד רציתי להיות רופא ובתור נער ממש חלמתי להיות מוסיקאי. טלויזיה זה דבר שהתגלגלתי אליו לחלוטין במקרה. בגיל 21 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד בערוץ הילדים. זאת בדיוק הייתה תקופה שנפתחו בה הרבה ערוצים חדשים בטלויזיה והיה צורך בהמון אנשים בתעשייה, כך שהתחלתי לעבוד בעבודה שלא ידעתי עליה כלום. זאת הייתה מתנה מדהימה שאפשרה לי ללמוד מהטעויות של עצמי בשטח כל הזמן, ומאז נשארתי במקצוע וזה מה שאני עושה עד היום.

 

אתה שמח שזה המקצוע שלך?

רוב הזמן מאוד. כמו כל תחום זה תחום לא פשוט. הכתיבה עצמה זה דבר שהוא לא קל לי. בתור יוצר טלויזיה גם נאלצתי להתמודד עם המון מכשולים שהפרידו ביני לבין מה שחלמתי לעשות, כמו למשל התקציבים המוגבלים בארץ. מצד שני, זאת עבודה מאוד יצירתית וחופשית ואני מודה כל יום על מזלי הטוב שעזר לי להגיע לזה.

מה היה הדבר הראשון שכתבת?

בגיל 10 כתבתי את התסריט הראשון שלי וכנראה שהוא היה כל כך נורא שרק בגיל 35 כתבתי את התסריט הראשון לטלויזיה. זה היה התסריט של "השמיניה". לפני כן לא התעסקתי בדרמות בכלל.

איך חשבת על הרעיון של "השמיניה"?

בדיוק חזרתי לארץ אחרי תקופה ארוכה מאוד באמריקה והיה לי ברור שאני לא מעוניין לחזור לעשות שעשועונים כמו שעשיתי לפני שעזבתי. משהו מאוד קסם לי ברעיון של לכתוב טלנובלה. בהתחלה, רציתי לכתוב טלנובלה למבוגרים, אבל לא נתנו לי את האפשרות כי לא היה לי שום ניסיון וזה קשה להמר על יוצר חסר ניסיון בתחום מסוים. למזלי, היה לי את ערוץ הילדים שבו הכירו אותי וידעו שאני מוכשר, אז תמכו בי מאוד ועמדו מאחוריי לחלוטין. כך התגלגלתי לכתוב סדרה לילדים ונוער, אבל עוד לא ידעתי מה יהיה הרעיון המדויק. היה לי ברור שאני רוצה לעשות סדרה שתהיה בה חבורה במרכז. ניגשתי לזה באופן מאוד סכמטי. התחלתי לחשוב כמה אנשים צריכים להיות בחבורה כדי שיהיו מספיק סיפורים מעניינים ועל הרעיון שאולי כדאי ששניים מהם יהיו אחים כדי להכניס עוד עניין. לאט לאט כל המחשבות התגבשו לרעיון של "השמיניה".

ציפית ש"השמיניה" תהפוך לכזה טירוף? זאת סדרה שכבשה דור שלם של ילדים.

מאוד רציתי שזה מה שיקרה. הרגשתי שיש צמא לסדרה מסוג כזה. באותה התקופה ילדים צפו לרוב בטלנובלות למבוגרים או בטלנובלות ארגנטינאיות כמו קטנטנות והמורדים שהיו ממש טירוף. ילדים אפילו למדו ספרדית מהסדרות שהם ראו. היה לי ברור שאם מישהו יעשה סדרה בסגנון בשפה העברית היא תזכה בתשומת לב, אבל כשזה הצליח להגיע לעוצמות המטורפות של "השמיניה" זה היה מאוד מפתיע. זה היה רגע שבו החיים שלי השתנו.

 

כשאתה כותב תסריט, אתה כותב את כל התסריט ואז מתבצע הליהוק, או שהליהוק מתבצע לפני שהדמות כתובה לחלוטין?

לוח הזמנים בדרך כלל מאפשר לנו להתחיל ללהק כשאני נמצא בפרק 5-6 של הסדרה ואני יודע פחות או יותר איך הסדרה עובדת. יש מקרים מסוימים שאני יודע מי ישחק דמות מסוימת עוד לפני שאני כותב אותה, כמו לדוגמא הדמות של "יפתח" ב"החממה" שידעתי שישחק אותה לי בירן. רוב הזמן אני לא יודע מי יהיו השחקנים ומהרגע שהליהוק מתבצע אני מתחיל לכתוב קצת אחרת את הדמות. יוצא לי גם לחזור אחורה ולתקן דברים כשאני רואה איך השחקן מדבר ומה הוא מקרין. יש הרבה שכתובים גם אחר כך. אנחנו עושים חזרות על בערך מאה סצנות ותוך כדי אני מתקן הרבה טקסטים שאני מרגיש שישבו טוב יותר על השחקן עד שזה מתאים.

 

ב"השמיניה" החלטת ללהק שחקנים חדשים בלבד, וגם היום רוב השחקנים שמשחקים בסדרות שלך הם חדשים לחלוטין. יש לזה סיבה?

בוודאי, יש כמה סיבות. החשובה ביותר היא ריכוז הצופים בדמות ובעולם החדש שאני מנסה ליצור. אני חושב שקל יותר לקבל עולם חדש כשהפנים בו חדשות גם לצופים. אם רוב השחקנים היו מוכרים ממקומות אחרים, זה היה פחות עובד, לפחות בהתחלה. נכון שהמשחק שלהם פחות ממוקצע בהתחלה מכיוון שהם עוד לא שיחקו מספיק בשביל לפתח מיומנות ויש לזה מחיר. אבל אני מקבל הרבה הנאה מעבודה עם שחקנים מתחילים. כששחקנים נמצאים בתחילת דרכם הם מוכנים ללכת עד הסוף כי הם רוצים את התפקיד הרבה יותר. יש להם דרייב שפשוט כיף לעבוד איתו. בנוסף, יש משהו מאוד מרגש בלפגוש שחקנים שנמצאים ממש בתחילת דרכם ולראות אותם מתמקצעים עם הזמן. 

איזה קשיים יש בליהוק שחקנים חדשים?

קשיים מאוד פשוטים וברורים, לוקח יותר זמן לצלם והתוצאה לעיתים שונה ממה שציפית. מצד שני, יש כמה דברים שקשורים בסדרות שלי וקשה לי להסביר אותם, ואחד מהם הוא שרמת הכוכבות של השחקנים ורמת המשחק שלהם לא חופפים. הדוגמא הכי טובה לזה היא "השמיניה". העולם מאוד השתנה מאז, היום ילדים גדלים עם מצלמה בכיס ולומדים ממנה ויש להם הרבה יותר "ניסיון טלוויזיוני" מדור "השמיניה" שנחשף למצלמה רק בחגים ובאירועים מיוחדים ולא ידע לתמרן בין איך שהוא נראה על המסך לבין מה שהוא צריך לבצע. את ההבדל אני רואה ב"שכונה" שזה דור אחר של שחקנים הרבה יותר מקצועיים וטבעיים. גם בריאליטי זה די בולט כי אף אחד מהמשתתפים הוא לא שחקן, וברוב המקרים הם באים מוכנים ויודעים מה הם צריכים לעשות כשהם מצולמים. ובכל זאת,ילדים צופים ב"השמיניה" עד היום וזה לא מפריע להם. אני חושב שהם מתחברים לאנרגיה מסוימת שיש לשחקנים או לכריזמה שהרבה פעמים מחפה על משחק שהוא עדיין בוסרי.

 

ואם כבר דיברנו על השינויים בעולם, יש היום המון רשתות חברתיות שתופסות חלק גדול מהחיים שלנו. אתה חושב ששחקנים צריכים להיות חלק מזה?

אין מצב שהם לא יהיו חלק מזה אחרת הם לא ישרדו. להיות שחקן זה מקצוע מאוד קשה ומתסכל. יש קלישאה שאומרת שהמקצוע בוחר את האדם ולא האדם את המקצוע, ואני רואה במציאות ששחקנים שנשארים בתעשייה אלה שחקנים שלא יכולים לעסוק במשהו אחר, זה חזק מהם. כשאדם עושה בחירה רציונלית במקצועות הוא יכול למצוא אופציות טובות יותר מלהיות שחקן מבחינת רווח, קביעות ושלווה שלא קיימת במקצוע הזה. אבל שחקן חייב להיות שחקן, וחלק מזה זה גם הרשתות החברתיות שמאפשרות לקבל את הפידבק.

 

 

 

 

מה חשוב לך לראות באודישן של שחקן?

מה שאכזרי באודישן זה שההצלחה או הכישלון לא תמיד תלויים בשחקן. כשיש לי דמות בראש, השחקן שאקח חייב להתאים לה וזה לא קשור רק למראה חיצוני או רמת משחק. זה קשור בעיקר לאנרגיה שבן אדם נולד איתה. זה לא משהו שאתה יכול ללמוד יום-יומיים לפני האודישן, זה פשוט מי שאתה. זה דבר שקיים או לא קיים והרבה פעמים אי אפשר להסביר את זה. זה בטוח לא אשמת הצד השני. מעצם טבעו של אודישן יגיעו אליו המון שחקנים שמראש אין להם סיכוי לקבל את התפקיד וזאת לא אשמתם. דבר נוסף שחשוב לי לראות זה רצינות. כשאני לוקח שחקן לסדרה אני לוקח שותף לעסק שלי. זה לא כמו לקחת מאפרת שאפשר להחליף במאפרת אחרת במידה והיא לא עושה עבודה מספיק טובה. אפילו במאי אפשר להחליף. שחקן זה שותף מלא, וברגע שהוא מצלם שבוע חייבים להשאר איתו לכל 50 הפרקים הכתובים. אחר כך אפשר לעשות שינויים עם הדמות שלו, להעלים אותה או להרוג, אבל אתה עדיין צריך לצלם 50 פרקים עד שהדבר הזה קורה. הרבה פעמים שחקן נראה לי מתאים לדמות באודישן, אבל ההתלבטות שלי היא לגבי האישיות שלו. אם אני נופל על שחקן בלתי נסבל אני תקוע איתו לפרק זמן ממושך. אז כשאני נפגש עם שחקן באודישן, חשוב לי לראות איזה סוג בן אדם הוא, אם הוא שחקן שיתאבד על התפקיד, אם הוא אחראי ואפשר לסמוך עליו, אם הוא מספיק סגור על החיים שלו כדי להכנס לתקופה אינטסיבית ולהשתתף בסדרה מסוג כזה. השתתפות בסדרות כאלה יכולה לחרפן שחקנים צעירים ואתה חייב שחקן מספיק יציב שיידע להתמודד עם זה. חשוב ששחקנים ידעו את הטקסט, יגיעו בזמן והכי מוכנים שאפשר. הם צריכים לדעת להראות שהם עבדו בבית. אם יגיע אליי שחקן שלא ראה שום פרק מהסדרות שלי אני אחשוב שהוא לא הכין את שיעורי הבית שלו, הוא חייב לדעת על מה מדובר לפני שהוא מגיע לאודישן. דברים כאלה מעידים על רצינות ועל אדם שאפשר לבטוח בו. וכל זה עדיין מהווה אחוז אחד מתוך האנרגיה שהזכרתי בהתחלה ואי אפשר להסביר אותה במילים או ללמוד אותה. ליהוק נבנה בשלבים, לשלב הראשוני מגיעים המון שחקנים ואחרי סינון של המלהקת ושלי מגיעים לקולבקים  כ-5-6 שחקנים לכל תפקיד. כשאתה כבר ממש מכיר את השחקנים נשארים שניים וזה כואב מאוד להגיד לאחד מהם לא. זה מאוד אכזרי. רוב השחקנים גרים היום בתל אביב אז יוצא לי לראות כאלה שהגיעו לשלבים המתקדמים ולא התקבלו. ברור לי לחלוטין מה הם חושבים עליי וזה קשה. זאת הרגשה מאוד לא נעימה, ממש לשבור למישהו את הלב. אבל זאת חלק מהעבודה הזאת וצריך להבין את זה. שחקן צריך להבין שזה חלק מהחיים שלו ושהוא הולך לשמוע המון פעמים "לא". אנשים רגילים ונורמליים לא אוהבים לשמוע את המילה הזאת, אבל שחקנים צריכים להבין שזה יקרה להם הרבה, ולרוב בכלל לא באשמתם.

כמה אודישנים טובים כבר יצא לך לראות?

אני חושב שמאחורי כל שחקן שהיה בסדרה שלי היה אודישן טוב מטבע הדברים. לא הייתי יכול ללהק מישהו שעשה אודישן גרוע. בדרך כלל אני מרגיש די מהר אם שחקן מתאים או לא מתאים. אני מחפש את האינטיליגנציה אצל שחקנים. איך בודקים את זה? רק במוסיקה של איך שהשחקן אומר את הטקסט, באינטונציה ובבחירות הכי קטנות של איזה מילים הוא בוחר להדגיש, איפה הוא בוחר לקחת את ההפסקה ובאיזה קצב לדבר. אינטליגנציה זה דבר מאוד חשוב לשחקן והיא מה שתאפשר לו לשרוד את ההפקה הזאת, אז אני מחפש את זה כבר מהאודישן הראשון. באמריקה יש קואוצ'ר לכל שחקן שנמצא איתו על הסט ועובד איתו, מה שמאפשר לשחקנים בינוניים להצליח לעשות קריירה, כי יש המון תמיכה. בישראל זה לא קיים. אתה לגמרי לבד, ואם אין לך את העצמאות וההבנה של מה שצריך לקרות אתה לא תשרוד. 

 

איך אתה מצליח להכין שחקנים צעירים שמתקבלים לסדרות שלך לכל הטירוף שמצפה להם?

זאת שאלה מצוינת והתשובה היא שאי אפשר להכין אותם. זה כמו זוגות לפני לידה, שגם אם הם חוו לידה של קרובי משפחה או לקחו קורסים, כשזה קורה להם זה מטלטל אותם, משנה את העולם שלהם וזה לא עניין של הכנה. יש דברים שאי אפשר להכין את עצמך אליהם. אז גם כשהסדרות שלי מתפרסמות, הפרטיות של השחקנים מאוד משתנה, במיוחד היום כשיש את כל הטכנולוגיה שמאפשרת לשחקן לקבל פידבק אלף פעם ביום. ברוב המקרים הפידבק הוא רק חיובי, ילדים מציפים את השחקנים במחמאות על כל דבר קטן שהם עושים וזה עלול לחרפן כי זה קורה 24/7. זה לא קל לחזור להתנהל כרגיל ולהיות אותו האדם שהיית לפני כן. זה יכול לגרום גם לחרדות, כל אחד לוקח את זה למקום אחר, אבל בכולם זה נוגע. מצד שני אני חושב ששחקנים שבאים אליי רוצים בדיוק את זה. הם מחפשים חוויה שתשנה את חייהם, ומהניסיון שלי גם שחקנים שהיה להם מאוד קשה הצליחו להתמודד ורק לגדול מזה. אז זה טירוף, אבל שום דבר שאני אגיד לא יכין את השחקן לאיך שזה מרגיש.

יש לך שני ילדים מדהימים, יוצא להם לצפות בסדרות שלך?

אני מאוד אוהב לצפות בפרקים שלי יחד איתם. אנחנו צופים יחד בפרק בפעם האחרונה שבה אני צופה בו ולא חוזר אליו יותר. לאחרונה אחד הילדים שלי התחיל לראות שוב "האי" מסיבה לא ברורה. הוא קם מוקדם בכל יום ובשעה 6 בבוקר משודר פרק שהוא צופה בו. זה נורא כיף לי שהוא עדיין צופה בסדרות שלי, וזה בטח יעציב אותי כשהוא יתחיל לראות סדרות אמריקאיות של ילדים יותר גדולים, מה שכנראה יקרה בקרוב. זה מדהים לצפות בסדרות שלך דרך העיניים של הילדים שלך. ילדים זה דבר מדהים. אני גם כותב לגמרי אחרת מאז שאני אבא. 

 

 

 

הסדרות שלך מדברות עם ילדים על תכנים שלא תמיד רואים בסדרות נוער, כמו למשל הפערים הכלכליים ב"שכונה", הסכסוך ב"החממה", פשע, שוחד, מבוגרים שאי אפשר לסמוך עליהם. חשוב לך לדבר עם ילדים על הדברים האלה?

ברור. קל יותר להתחבר לסדרה אם אתה מרגיש שהיא כנה. הנושא עצמו יכול להיות גם דרקונים ומפלצות, אבל הכנות תורגש בזכות הכבוד שהיוצר נותן לאינטלינגנציה של הצופים. אנחנו חיים כיום במדינה מאוד לחוצה ומלאת בעיות ואיומים וילדי ישראל מרגישים את זה. אין ספק שהילדים בארץ מבוגרים יותר מילדים ממקומות אחרים בעולם. ב"החממה" למשל, הייתה עלילה שלמה על הסכסוך. מה שחשוב בעיניי זה פשוט להציף את הנושא. אני לא מציג להם שום פתרון ולא מחנך אותם לדעה מסוימת, ההצפה גורמת להם לחשוב וזה דבר חיוני. ב"שכונה" למשל, הוצגו פערים כלכליים. ניסיתי להראות לילדים את המציאות הנוכחית בה לא כולם נולדים שווים ויש מעגל בלתי נגמר של עוני ועושר, וזה חלק מהטבע האנושי. עשירים יכולים לעשות דברים איומים ואני בעצם אומר להם לפתוח את העיניים, להיות מודעים לזה ולהתמודד עם זה. מה שמדהים בסדרה הזאת זה שהנושא הכבד לא הפך את הסדרה לפחות קלילה וכיפית בניגוד לפחדים שהיו לי לפני שכתבתי אותה. אני מקבל תשומת לב מהצעירים להרבה שעות, וזאת מתנה שאין לרוב ההורים. אם אני אדע למצוא את הדרך הנכונה לדבר, אני יודע שיקשיבו, אז חשוב לי להיות כנה ולדבר עם ילדים גם על התחומים האלה. ככה אני מגדל גם את הילדים שלי. מעבר לזה, חשוב לי לעניין גם את עצמי כי זאת התעסוקה המרכזית שלי. כתיבת עונה יכולה לקחת לי שנה ואם היא תהיה משעממת, גם אני אשתעמם. לא מעניין אותי לכתוב שוב על אותם דברים אז אני נוגע בנושאים חדשים.

זה ברור שאתה מתחבר לכל הסדרות שלך, אבל יש סדרה שנהנת לכתוב יותר?

אני חושב שאת העונה הראשונה של "השמיניה" נהנתי לכתוב יותר מכולן כי הייתה לי בערה פנימית ולא חשבתי על כמות הפרקים שאני צריך לכתוב ועל הזמן שמוקצב לזה. אני חושב שזאת הייתה הפעם האחרונה שנהנתי לכתוב, ומאז זה רק הלך ונהיה גרוע יותר. אני לא חושב שכתיבה מהנה במהותה. בסופו של דבר זה דורש ממך להוציא משהו ולהיאבק בעצמך כדי שזה ייצא בדיוק כמו שאתה רוצה. זה תהליך שגורם לך להיות מאוד שיפוטי. אני תמיד חושד באנשים שאומרים לי שהם נהנים מדי מכתיבה. יש נטייה לדברים שנכתבים ביותר מדי הנאה לצאת בנאליים ושטחיים.

יוצא לך לשתף חוויות אישיות בכתיבה שלך? 

בטח. אם אני לא ארגיש שיש בסדרה שלי משהו אישי אז יהיה לי מאוד קשה לכתוב אותו טוב. אני משתדל לשמר בזכרון שלי את השנים של הילדות יותר מאדם רגיל כדי שאוכל לכתוב על זה. יש דברים ספציפיים שקרו לי והכנסתי אותם בתור סיפור מצחיק למשל, אבל זה לא תמיד ספציפי. אני מנסה לחפש דברים שאני מתחבר אליהם, למצוא קשר רגשי לדמות מסוימת, אבל בדרך כלל מדובר בדברים מופשטים ולא במקרים ספציפיים שקרו לי. חשוב גם להזהר עם זה ולא להפוך את זה לאישי מדי. אני עדיין ממציא המון דברים חדשים. סדרה היא לא פסיכולוג, ותסריטאי טוב חייב לדעת להמציא דברים חדשים. יש בעיה בלכתוב רק על הילדות שלך למשל, כי זה סיפור שאתה יכול לכתוב רק פעם אחת בחיים. בנוסף לכך, תסריטאי ויוצר חייב שיהיה לו מרחק מסוים לשיפוט וזה קשה כשיש לך חיבור עמוק מדי לנושא מסוים. זה נכון מאוד גם לגבי שחקנים. השחקנים הטובים ידעו למצוא את הטריגרים שיגרמו להם להרגיש את הסצנה גם בלי ללכת לדברים שהם חוו בעצמם. אני מעריץ מיומנות במשחק ואת היכולת להכנס לסיטואציה, להבין אותה ואיך היא צריכה להתנהל גם מבחוץ. לדעתי, חיבור רגשי עמוק מדי ואישי עלול אפילו להפריע לשחקנים וליכולת השיפוט שלהם. בנוסף לכך, זה לא משהו ששחקן יכול לשמר לאורך זמן בסדרה שמצטלמת ימים רבים, וזה בעייתי. מרחק השיפוט חשוב מאוד עבורי, לעתים אני חושב על עשרה רעיונות שונים בשעה אחת ורק אחד מהם הוא באמת טוב, ואז צריך להבין מי מהם הטוב באמת. 

איך אתה מצליח להבדיל בין הרעיונות הטובים פחות לרעיון הטוב?

אם לא הייתי מבין את זה לא הייתי תסריטאי. זה המקצוע. מה שעוזר לי זה גם המרחק שאני מנסה לשמר שמאפשר לי יכולת שיפוט יחסית אובייקטיבית. זה לא יכול להיות קרוב אליי מדי. גם אם יוצא לי לכתוב דמות שאני מאוד אוהב שמזכירה לי מישהי שאהבתי בילדות אני אדע לשכוח ממנה במידה וזה לא עובד ומסתדר לי מספיק טוב. צריך להמשיך לבדוק כל הזמן אם הרעיונות עדיין עובדים וחשוב לדעת לשחרר. קרה לי לא פעם שקמתי בבוקר וויתרתי על רעיונות שנראו לי מצוינים יום קודם לכן. זה רגעים לא נחמדים אבל חשובים בתהליך הכתיבה. 

יצא לך לכתוב משהו שבסוף לא יצא לפועל?

ברור, לא מעט. את רובם אני כבר לא זוכר.לפני "השמיניה" היו המון דברים שניסיתי ולא הצליחו. היו לי רעיונות ופיתוחים של סדרות שלא יצאו.  גם בסדרה "שכונה" כתבתי תשעה פרקים וכשראיתי שזה פחות עובד, זרקתי אותם לפח ויצרתי סדרה אחרת לחלוטין. עבדתי כמה חודשים והתחלתי מאפס כי ראיתי שזה לא היה מספיק טוב, ובסוף יצאה מזה סדרה אחרת לגמרי. רעיונות זאת לא הבעיה, הקושי הוא בלפתח ולעשות אותם.

 

הסדרות שלך מלאות במתח. איך אתה מצליח לשמור על מתח לאורך כל הפרקים, ולהפתיע כל פעם מחדש?

אני כותב מתוך חרדה שילדים לא ירצו לראות את זה. אני לא חושב על רגע מתח בפרק או עונה, כל סצנה חשובה לי ואני חושב עליה עד הפרטים הכי קטנים כך שתהיה מעניינת. 

גם עכשיו? אחרי שיצרת כל כך הרבה סדרות שהצליחו בטירוף?

תמיד. אפילו יותר מפעם כי הקהל היום יותר מתוחכם ויש לו יותר אופציות. ההנחה שמכוונת אותי בכתיבה היא שמשהו צריך לקרות בפרקים כל הזמן, אחרת ילדים יפסיקו לצפות. אני נותן את מלוא הכבוד לצופים שלי וחשוב לי לעניין אותם. ילדים מבינים כשמורחים אותם ולא באמת קורה משהו מעניין במשך כמה פרקים. זה לא אומר שהם לא יאהבו את הסדרות, אבל זה לא סוג הצפייה שאני מכוון אליו. אני רוצה שהסדרות שלי יהיו כמו ספר שאתה לא יכול להניח מהיד. זאת המטרה שלי. יש טכניקה לכתיבת סיפור שעוזרת לדאוג שהוא תמיד ימשיך ויהיו עוד מכשולים לדמויות ועוד סיפורים חדשים. זה לא שאני חושב שכל הפרקים שלי הם באותה רמה. יוצא לי לשבת בחדר עריכה, לראות פרק ולהבין שהיו לי טובים ממנו. ובכל זאת, המתח והעניין חשובים לי מאוד, אז כיף לי לשמוע שזה עובד.

אתה נמצא על סט הצילומים כשהסדרה מצולמת?

אני נמצא הרבה על הסט כשהעונות הראשונות לסדרות מצולמות ואחר כך אני נמצא הרבה פחות. זה שלב נחמד אבל להיות על סט צילומים ימים שלמים זה מייגע ואין לי מספיק סבלנות לעשות את זה, אלא אם כן אני מביים. בכל אחת מהסדרות יצא לי גם לביים, בדרך כלל זה קורה כשלא מתאפשר לבמאי להגיע. יש כמה פרקים שביימתי ואני מרגיש שיש לי קשר מיוחד מאוד אליהם, כמו למשל פרק הפרידה של אלה לי ויפתח ב"החממה". צילמנו את זה במשך יום שלם בירושלים והיה לי ברור שזה פרק שאביים עוד כשכתבתי אותו. אבל ברוב ימי הצילום אני לא נמצא.

 אתה נהנה מלביים? יותר מלכתוב?

אני נהנה לעסוק ברוב התחומים יותר מאשר בכתיבה. ביום הספציפי בו צילמנו את פרק הפרידה נהנתי מאוד, אבל לא הייתי יכול לביים סדרה שלמה של כ60 ימי צילום. יש בזה משהו כיף כי מדובר באדרנלין גבוה וריכוז מטורף של הרבה שעות. השלב האהוב עליי זה שלב העריכה. אני עורך גם את הסדרה עצמה וגם את המוסיקה, וזה המקום שבו הסדרה נבראת ואני מרגיש שאני יכול לפסל שוב משהו שיצרתי. אחת העצות הכי גדולות שיש לי לתת לתסריטאים צעירים וגם לשחקנים היא ללמוד עריכה, או לפחות לשבת כמה שעות בחדר עריכה. ככותב, זה נותן לך את ההזדמנות להבין באיזה קצב כדאי לך לכתוב כדי שדברים יקרו כמו שצריך, וכשחקן, זה נותן לך להבין מה המקום שלך ואיך אתה יכול להתנהל טוב יותר, מה עשית מעולה ומה כדאי לך לשפר, שזה דברים שבלתי אפשרי ללמוד רק מהתחושות האישיות. במחול למשל, רקדן רוקד ומתאמן מול מראה שנותנת לו את האפשרות להיות השופט של עצמו כל הזמן, אבל בתור שחקן אין לך את הפריבלגיה הזאת ואתה עלול למצוא את עצמך אבוד לחלוטין, במיוחד בימי הצילום הראשונים בסדרה חדשה כשאין לבמאי הרבה זמן בשבילך. הרבה פעמים שחקנים מרגישים שהם איומים ונוראיים אחרי יום הצילום הראשון. בשלב העריכה ניתנת לשחקן הזדמנות יחידה להבין מה הוא צריך לעשות ומתי. זאת המלצה חשובה שלא רבים יודעים אותה.

החממה האמריקאית כבר משודרת בנטפליקס, מדובר בחלום שהתגשם?

כן, ממש. הרבה דברים קורים לי במקרה בחיים, אבל זה לא אחד מהם. זה משהו שמאוד רציתי. החלום שלי היה בעצם שילדים מעוד מקומות בעולם יראו את הסדרות שלי. לא היה לי חלום לנסוע לאמריקה, אני מאוד אוהב להיות בישראל ובתל אביב, אבל רציתי לראות אם הדברים שאני עושה עובדים גם על קהל אחר. לפני 3 שנים נסענו לנסות לעניין אנשים באמריקה והגענו לנטפליקס שהיה המועמד הכי ברור לזה. זה היה פרויקט מורכב ומפרך אבל התוצאה שווה את זה. היום ילדים מכל העולם רואים את אותו הסיפור, והסדרה נשארה מאוד דומה ל"החממה" הישראלית. זה כיף גדול.

אז לעשות סדרה לילדים בחו"ל היה חלום שהגשמת בגדול. יש לך עוד חלומות שנשארו לך לעתיד?

אני לא באמת יודע לענות על השאלה הזאת. כרגע אני בדיוק מתחיל לכתוב סדרה חדשה. אני נמצא ממש בהתחלה ולא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד. אני יודע שהסדרה הזאת תהיה המרכז של השנתיים הקרובות שלי. כל ההתעסקות סביב החממה האמריקאית ונטלפיקס הייתה בעצם הפוגה מכתיבה של סדרות חדשות, אז אני מקווה שזה יוכיח את עצמו ושיהיה לי כח. אני רוצה לעשות דברים חדשים שעוד לא עשיתי קודם. זה בטוח יהיה פרויקט מסובך, אבל זה מה שאני רוצה ואוהב לעשות. תמיד קצת מפחיד בהתחלה, כי אתה יודע שמצפה לך כתיבה של 50 פרקים וזאת רכבת הרים שאתה לא יכול לרדת ממנה. אז אני מקווה שזה יצליח ויילך טוב.

מה חשוב לך שיהיה בדמויות שאתה כותב?

זה מצחיק, כי אני בדיוק נמצא בשלב הזה בכתיבה. כשאתה מתחיל לכתוב אתה לא יודע כמעט כלום על הדמויות שלך, ולאט לאט אתה מנסה להבין מי הם. לכל דמות יש פטנט שגורם לה להגיב לעולם בדרך מסוימת. חשוב שיהיה מנגנון שיפעיל אותה. בנוסף לזה, חשוב שדמויות ישתנו לאורך עונה וסדרה ויעברו תהליך מסוים. אם אתה כותב דמות מאוד מפונקת למשל, אז החיים הולכים להראות לה שהיא צריכה להשתנות. זה התהליך הדרמטי. השינוי גם הופך אותן למרגשות. יש קשר עמוק בין עומק השינוי שהדמויות עוברות לבין רמת האהבה של הילדים כלפיהן. דניאל מ"החממה" זאת דוגמא מצוינת לזה. בחצי העונה הראשונה הוא היה מנוול ולאט לאט הוא עבר שינוי מדהים. אחרי ששודר רק החצי הראשון של העונה, היה אירוע גדול של מנויי יס והגיעו המון מעריצים של החממה שלא רצו להצטלם איתו. אני זוכר שאמרתי לו שזה הולך להשתנות וצדקתי. האהבה כלפיו לקראת סוף העונה הייתי מטורפת. כשאתה שונא מישהו ופתאום מתאהב בו זה הרבה יותר חזק מהתאהבות החל מהפרק הראשון. כבני אדם אנחנו מגיבים לשינוי באופן חיובי וזה מרגש אותנו, אז זה חייב להופיע בדמות, במיוחד אם מדובר בדמות ראשית. ככה זה גם בריאליטי, הזוכה תמיד יהיה מתמודד שעבר שינוי מסוים.

ואם כבר ריאליטי, מה דעתך על שחקנים שהולכים לתכניות ריאליטי? אתה חושב שזה עלול להראות אותם באור קצת פחות רציני, או שזה משהו שלא יפריע לך?

אני חושב שכל קריירה היא שונה ואין חוקים לדברים האלה. בנוסף, חשוב ששחקן יעבוד, ואם יש עבודה לוקחים אותה. אני לא יודע אם הייתי שמח אם שחקן שאני מאוד אוהב יילך לתכנית ריאליטי, לא מתוך פחד על הקריירה שלו אלא מתוך פחד על שפיותו. הטירוף שמצפה לשחקנים שמשחקים בסדרות שלי זה כלום לעומת מה שמצפה לכוכבי ריאליטי שמגיעים בדרך כלל ללא כלים להתמודדות עם חוויה כה אינטסיבית וקשה. מצד שני, יש שחקנים שזה הקפיץ אותם ונתן להם חשיפה רבה שגרמה להם להצליח ולפרוץ. בסופו של דבר כולם רוצים חשיפה וניסיון וזה שוק מאוד קטן. אז לדעתי, אם יש עבודה, לוקחים אותה. דבר נוסף שחשוב לי להגיד זה שיש הפרדה בין עולם הניצבות לבין עולם המשחק. אני נתקל בהמון ביטים וניצבים וליבי קצת יוצא אליהם. אין מסלול שמוביל מניצבות ומתפקידי ביט לשחקן. אלו תחומים שלא נפגשים. בסופו של דבר שחקן צריך סוכנים ואודישנים. אודישנים יגרמו לו לפתח קשרים עם מלהקים שיראו אותו משחק. זאת הדרך הנכונה להכנס לעולם הזה. אם אני רואה אנשים שסתם נהנים להיות ניצבים זה בסדר, אבל ברגע שאני רואה שחקנים בתפקידים האלה זה עצוב לי. זה עולם קשה, ויש היום לא מעט נוכלים שתופסים טרמפ על רצון של אנשים לשחק, כמו למשל סוכנויות שלוקחות כסף. במקרה כזה מדובר ברמאות וחשוב להתרחק מדברים בסגנון. ניצבות וביטים זאת לא הדרך. מה כן? ללכת לחוג דרמה, לסדנאות של משחק מול מצלמה, ללמוד במסגרות שונות. בסופו של דבר התפקיד של המלהקות זה לנסוע בארץ ולראות כשרונות חדשים, אז חשוב שתהיו במסגרות שיאפשרו לכם את זה.

יוצא לך לקרוא ביקורות וטוקבקים, זה דבר חשוב בעינייך?

בוודאי, זה משהו שחשוב לי מאוד. העבודה שלי היא לקלוע לטעמם של הרבה מאוד ילדים, מה שדורש ממני להיות מאוד מדויק. הפידבק שניתן ברשתות החברתיות עוזר לי להבין איזה קטעים עבדו יותר מאחרים בפרקים מסוימים, איזה דמויות וסיפורים תפסו יותר ולמה. מעניין לדעת ש"החממה" למשל, תפסה ילדים באופן אחר מ"שכונה". זה דברים שקשה לי לצפות, וזאת פריבילגיה של מי שיוצר בשנת 2017 ויכול להיות בקשר תמידי עם הקהל שלו. הפידבק הזה עוזר לי גם לדעת שיש סדרות ישנות שעדיין נצפות גם היום. לאחרונה יש תחייה מחודשת לסדרה "האי" והרבה ילדים כותבים לי עליה באינסטגרם. זה כיף לדעת שלסדרות יש חיים משל עצמן וזה מפתיע אותי מאוד לדעת שהן רלוונטיות תמיד, הרבה בזכות הvod שנותן לילדים את האפשרות לראות סדרה שהם כבר ראו לפני מספר שנים. זה כלי חשוב מאוד ואני מקפיד לקרוא, להתייחס ולענות.

 

למה דווקא תחום הילדים?

ראיון העבודה לערוץ הילדים היה ראיון העבודה הראשון שהיה לי אחרי הצבא, אז זה קרה במקרה לחלוטין. בגיל 21 ילדים עניינו אותי פחות וכנראה שיכלתי להגיע גם לתחום אחר שעניין אותי יותר באותה התקופה. מצד שני, יכול להיות שבתחום אחר לא הייתי שורד כל כך הרבה שנים. נקלעתי לערוץ הילדים ועם הזמן הבנתי כמה המקום הזה כיפי ומלא בצעירים מוכשרים. אחד היתרונות הבולטים שהיו לו זה שמהרגע הראשון היה לו קהל. בזכות "ששטוס" שיצרתי הבנתי כמה כח יש לי בידיים. התכנית הביאה כיתות מכל הארץ שהגיעו להתחרות והבנתי איזה כח אדיר יש לזה. ומאז זה לא הפסיק, האנרגיות האלה ממשיכות עד היום וזה כיף. 

לסדרות שלו היו גם מופעים. יצא לך לכתוב אותם?

יצא לי לכתוב את הסיפור הראשי של המופעים הראשונים של "החממה" ו"שכונה". במופע האחרון של "שכונה" לא הייתי מעורב בכלל, וגם לא בעונה השלישית של הסדרה. אם אני מעורב במשהו, אני מרגיש שהוא חייב להיות תחת אחריותי המלאה, ואם הוא לא, אני מאוד מנותק. אני לא אוהב את המצבים בין שניהם. אני אוהב להיות מי ששולט על העניינים, או לתת למישהו אחר לקבל את ההחלטות.

יש הבדל גדול בין לכתוב מופע לבין לכתוב תסריט?

אני לא חושב שעשיתי את זה מספיק כדי להגיד שאני יודע לעשות את זה כמו שצריך. ובכל זאת אני יכול להגיד שכן, האילוצים הם אחרים לחלוטין במופע. במופע של "שכונה" היה משהו מאוד קסום ונחמד ונהנתי לקחת חלק בפרויקט הזה. היו 8 הופעות והייתי בכולן. זה קרה כמה חודשים אחרי ש"שכונה" שודרה וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את התגובות של הילדים לסדרה. זה היה פשוט מדהים לראות מה עבד יותר ומה פחות ואת כל ההתאהבות שהייתה באוויר. אני חושב שזה היה גם הרגע שבו מיציתי את הקשר עם הסדרה הזאת. לכל סדרה יש רגע שבו אני אומר לעצמי שזה שיא ההתאהבות ומכאן זה ממשיך רק לפרידה. זה היה הרגע של שכונה מבחינתי. לראות משהו שהתחלת לגמרי לבד מתפתח לעוצמות כאלה זה כיף, במיוחד כשזה קורה ממש מול העיניים שלך בלייב.

ילדים מכירים אותך ואוהבים אותך, וזה לא משהו שקורה להרבה תסריטאים. זה חשוב לך?

זה מאוד נחמד לי. חשוב לי הדיאלוג שנוצר בינינו על הסדרות שלי. אני מאוד אוהב לראות שהם עושים חיבור בין הסדרות השונות ומתחברים לסגנון מסוים שהוא שלי. יש להם הרבה ציפיות, ואף אחד לא מזלזל בזה בגלל שהקהל הוא ילדים. אני חושב שהם מרגישים שעובדים בשבילם קשה ושיש בסדרות הרבה מאוד השקעה. זה קהל מדהים שלא הייתי מחליף בשום דבר אחר. לאף יוצר למבוגרים אין את רמת התקשורת שיש ביני לבין הקהל שלי ואני מעריך ואוהב את זה מאוד. 

יצא לך ללמוד תסריטאות?

לא, אף פעם. 

יצא לך ללמוד דברים אחרים שאולי עזרו לך לכתוב?

למדתי היסטוריה לתואר ראשון בניו יורק והלמידה שם שונה מהלמידה בארץ. עשיתי תואר כללי יותר,רבע מהקורסים שלי היו בהיסטוריה והשאר היה ידע כללי נורא מעניין. שירתתי בגלי צה"ל ולמדתי מזה המון. מעבר לזה, כמו שכבר סיפרתי, אני עובד בטלויזיה מגיל 21. כשיצרתי את "ששטוס" התייחסתי לזה בדיוק כמו שאני מתייחס לפרק בסדרות שלי. למדתי ליצור מתח כי זה היה צריך להיות שעשועון שכל הזמן נשאר מעניין. הדרמה שבניתי בו, ההתגברות לקראת השיא, מאוד מזכירה את הדרמה שיש בסדרות שלי. קיבלתי חצי שעה ביום בערוץ הילדים לרשותי בשידור חי וזה בלתי נתפס. לאט לאט למדתי לעשות טלויזיה כי למדתי מהטעויות שלי ולמדתי מה עובד טוב יותר ופחות, וזה עוזר יותר מלימודים עיוניים. זה בעצם היה בית הספר שלי.

יש היום הרבה שחקנים שיוצרים סדרות רשת ואפילו כותבים סדרות לטלויזיה כמו בת חן סבג שיצרה את "מטומטמת", אתה ממליץ לשחקנים ליצור בעצמם? 

חד משמעית כן. הדבר הכי גרוע בחיים המקצועיים זה לשבת ולחכות שמישהו יושיע אותך. נכון שחלק ממקצוע של שחקן זה לחכות שמישהו ייקח אותך לתפקיד מסוים אבל השאלה היא מה אתה עושה תוך כדי ההמתנה ואיך אתה מצליח לפתח את עצמך. אודישנים יכולים ללמד אותך איך תהיה טוב יותר באודישן, אבל הם לא יעזרו לך להפוך לשחקן טוב יותר. שחקן חייב למצוא הזדמנויות לשחק אז הוא יכול לכתוב, ליצור, להשתתף בסדרות רשת וסרטונים וגם בפרויקטים קטנים אחרים. 

נתת המון טיפים לשחקנים.  מה הטיפ הכי גדול שאתה יכול לתת לשחקן צעיר?

לעשות עוד דברים חוץ ממשחק. לא מהפחד של מה יקרה אם לא אהיה שחקן, אלא מהסיבה ששחקן צריך להיות בן אדם מעניין. אינטליגנציה נבנית מסקרנות שמרחיבה את האופקים. בסופו של דבר התפקיד של השחקן זה להכנס לנשמה של מישהו אחר. ככל שתהיה רגיש וסקרן יותר כלפי העולם, בהכרח תהיה שחקן טוב יותר. אז אני ממליץ לצפות בכמה שיותר סרטים, תכניות טלויזיה והצגות, לנסוע לטייל, לקרוא המון ולעשות כל דבר שהופך אדם למעניין יותר. זה הטיפ הכי גדול שלי.